יובל, עוד לא בן 10 וכבר הספיק לפגוש בחייו הקצרים שני פסיכיאטרים, נוירולוג, מרפאה בעיסוק ופסיכולוגית. איך זה קורה? יש ילדים שמגלים קשיים חברתיים ולימודיים בבית הספר היסודי. צוות בית הספר, מתוך מצוקה וקושי להתמודד עם הילד בכתה, מבקש מן ההורים אבחון פסיכולוגי/ דידקטי/ נוירולוגי/ הערכה פסיכיאטרית/ טיפול רגשי/ טיפול תרופתי וכיוצ"ב.
ההורים המודאגים, אשר נקראים לבית הספר חדשות לבקרים סביב הקשיים של הילד, וחשים לעתים קרובות בושה, תסכול וחוסר אונים, עוברים בין גורמי המקצוע השונים בחיפוש אחר ה'אבחנה המדויקת' ו'הטיפול הנכון'. בינתיים, הילד, אשר מכונה בשפה המקצועית ' הפציינט המזוהה' הולך קצת לאיבוד...
במצבים האלה הדבר המטריד ביותר הנו שההורים מתחילים לאבד את הביטחון בעצמם ובהורות שלהם, במיוחד כשמדובר בילד בכור. הם עומדים נבוכים מול המינוחים המקצועיים ומול המחנכים והמטפלים ומרגישים שהם לא יודעים כלום. זאת, למרות שגידלו ילדים טובים וראויים מאד.
אני מציעה לזכור ולדעת תמיד שההורים הם המטפלים הטובים ביותר:
א. כבודם של המומחים במקומו מונח, אבל אין תחליף לזמן איכות עם ההורים. אל תתנו לחוות הדעת המקצועיות לפגוע לכם בביטחון ההורי. אתם יודעים טוב מכולם מה מציק לילד וכיצד ניתן לסייע לו. דווקא בתקופות כאלה, כאשר הילד מרגיש שמשהו לכאורה לא בסדר איתו והוא 'מאכזב' אתכם, חשוב להיות איתו, לתמוך ולעודד. התמיכה וההצטרפות של ההורים חשובה לאין ערוך ושקולה כנגד אנשי המקצוע כולם.
ב. מה לעשות, חייבים להכיר בעובדה כי באזורים רבים מערכת החינוך דלה וחסרת משאבים והמורים אינם מצליחים להגיע לכל ילד וילד. לפעמים שינוי קטן בסביבה, כמו למשל מעבר לכתה אחרת או החלפה של מחנכת, משפרים באורח פלא את התנהגותו של הילד ופותרים את כל ה'בעיה'.
ג. ילדים משתנים ומתבגרים מהר ולכל ילד קצב ההתפתחות שלו. מה שהיה איננו מעיד על מה שיהיה והכל עוד יכול להתהפך לטובה.
פרופורציות וסבלנות הם שם המשחק.
זכרו תמיד כי אתם המטפלים הטובים ביותר עבור ילדיכם.
Comments