איך מתגברים על טראומה או אובדן?

רותי איבדה את אמה.

עם תום השבעה, התלבשה יפה, התאפרה וחזרה לעבודה. 

'לא רציתי לחשוב יותר מדי' אמרה לי, 'אז החלטתי להמשיך הלאה'. 

מיכל היתה מעורבת בפיגוע רצחני בחו"ל. היא ניצלה בנס, אבל ראתה סביבה

המון דם, פצועים והרוגים. הדרך הביתה היתה אף היא קשה וטראומטית מאד. 

למחרת כבר חזרה לעבודה. 'מה כבר היה לי לחפש בבית?' שאלה,

'רציתי לחזור לשגרה וזהו'.

לאחר מספר חודשים רותי חטפה התקף חרדה שהרגיש כמו התקף לב

ורצה מיד לחדר מיון. מיכל החלה לבכות במשרד באמצע יום עבודה

ולא הצליחה לעצור את הבכי שעות ארוכות. 

שתיהן הגיעו לטיפול כואבות ומיוסרות  לעבד את הטראומה. 

במקרים של טראומה ואובדן חשוב להבין כי הדרך היחידה 

 החוצה עוברת מבפנים.  

או כמו שנאמר - You should feel it to heal it.

המפגש עם המוות קשה מאד. מראות של הרג מסביבנו שומטים את הקרקע לרגלנו 

ומערערים קשות את תחושת הביטחון הקיומי.  

פרידה מאדם אהוב  משאירה אותנו עם תחושה קשה של חוסר וריקנות. 

הכאב שאנו חשים הוא כאב על עצמנו. על פרידה, על יחסים שנקטעו,

על תמימות שאבדה ללא שוב. מתחולל בנו תהליך של התנתקות.

התנתקות מהחיים שהיינו רגילים אליהם. התנתקות מהמת האהוב

ומכל החוויות המשותפות שלא נחווה עוד ביחד לעולם. 

באופן טבעי אנחנו רוצים לשאול :"למה"? אבל אין תשובה טובה,

התשובה היא: 'ככה'.  ככה זה בחיים.

קרה מה שקרה ואנחנו  נשארנו כאן להמשיך את החיים. 

מותר וצריך לכאוב, לבכות ולהתאבל. אף אחד לא יכול להגיד לנו כמה

זמן 'מקובל' או 'נכון' להתאבל. כל אחד והאבל שלו. 

בימים הקשים האלה עלינו לאפשר לעצמנו כל מה שמרגיש לנו נכון - 

לבכות, לצחוק, לצאת, להסתגר. בא לנו להיות עם אנשים -זה בסדר ,

בא לנו להיות לבד - זה גם בסדר. אין חוקים, אין 'נכון' ו'לא נכון', 

זה בריא ונכון להרגיש את העצב ולתת לו להיות. לבכות זה משחרר. 

כל רגע של עצב ובכי עוזר לנו לרפא את הנפש.

כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו ולהאיץ

בעצמנו 'לחזור לשגרה'. משהו קרה. משהו קשה וכואב.

אם לא נתייחס אליו עכשיו וניתן לו מקום, הוא 'יתפוס' אותנו בהמשך,

במפתיע, לכאורה, ויהפוך את חיינו. 

אי אפשר 'לדלג' מעל זה ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.

הכאב לא יהרוג אותנו,  אבל הבריחה ממנו עלולה לפגוע בנו

מאד בהמשך הדרך.

לעומת זאת,  אם  נרשה לעצמנו לחוות את האבל, להיות עצובים וכואבים

ולא נברח ישר לשגרה, הוא ישתחרר לאט לאט ובהדרגה  נחזור

לעצמנו ונהיה, פחות או יותר, בסדר. 

הלוואי ולא נדע צער כזה לעולם, אבל אם עברתם טראומה או איבדתם

אדם יקר, או אם זה קרה למישהו שמקורב אליכם, חשוב שתבינו

כי המעבר דרך הכאב, זו העבודה היסודית של הנפש. 

 אי אפשר לקצר את הדרך כי הדרך  היחידה החוצה עוברת מבפנים.